<h1>פירוש רבינו אליקים — יומא</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[יומא ע"ג ע"א] דתניא דברים כול', כולה הך ברייתא מפרש במסכת הוריות פרק אחרון [י"ב ע"ב]. פר כהן משיח, כהן גדול. על כל המצוות, על אחת מכל המצות בהעלם דבר עם שגגת מעשה. ועשירית האיפה, של כהן גדול מחציתה בבקר ומחציתה בערב. פורע, ראשו. פורם, בגדיו. כדכת' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. מלמטה, למטה מקמי שפה. ומצוה על הבתולה, ליקח. ועל האלמנה, אפי' היא בתולה. ומחזיר, במיתתו, [דכת'] וישב שם עד מות הכהן [ה]גדול וגו'. ומקריב אונן, דכת' ומן המקדש לא יצא וגו'. ואינו אוכל, דכת' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', דקל וחומר ממעשר הקל, במסכת זבחים בפרק טבול יום [ק"א ע"א]. ואינו נוטל חלק, כשהוא אונן לאכול בערב, כדמפר' בשמעתא ראשונה של אותו פרק [צ"ט ע"א], דכת' והכהן המחטא אותה יאכלנה, ומפרש' דמאי יאכלנה יחלקנה, ומדאפקיה בלש' אכילה ש"מ דמי שאינו ראוי לאכילה אינו חולק. ומקריב חלק בראש, שיכול לומ' בעולה זו אני מקריב, חטאת זו אני מקריב. ונוטל חלק בראש, שיכול ליטול איזה חלק שירצה, וכדמפרש' בפרקין קמא [י"ג ע"ב]. ופטור על טומאת מקדש וקדשיו, שאם נכנס למקדש בטומאה אינו חייב ואינו מביא קרבן, אתאן לר' שמע', וכדמפר' טע' התם בפרק שיני דהוריות [י"ב ע"ב] אלא בו דכת' חוקה. וכולן, כל אילו דברים. נוהגות במרובה בגדים, בכהן גדול דבית שיני ולהכי קרי ליה מרובה בגדים לפי שלא היו מושחין אותו שהרי שמן המשחה נגנז עם הארון בפרק קמא דכריתות [ה' ע"ב], ולעיל נמי בפרק הוציאו לו [נ"ב ע"ב], אלא ז' ימים היה משמש בח' בגדי כהונה. חוץ מפר הבא כול', דכת' ביה משיח בהדיא. משוח שעבר, מחמת מום ועבר המום ממנו.
<h2>דף ו.</h2>
[יומא י"ב ע"ב] אף אנן נמי תנינא, דר' סבר דאבנטו של כהן הדיוט בין ביום הכיפור' בין בשאר ימות השנה של כלאים. על בשרו, ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן וגו'. ילבש על בשרו, מה ת"ל ילבש ליכתוב יהיו על בשרו, אלא להכי כת' ילבש להביא מצנפת ואבנט דלא כתיבי בהאי קרא שצריך ללובשן בשעת הרמת הדשן, מדו בד זה הכתונת כמו מדיו, ט"א להביא מצנפת ואבנט בגזירה שוה דילבש ולבש, ד[כ]ההוא קרא (נמי) דכתיבי ביה כולהו ד' בגדים כת' ילבש דכת' כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד וגו'. בגדי כהן גדול ביום הכיפור', אותן בגדים ששימש בהן עבודת פנים שהן כשירין לכהן הדיוט בין ביום הכיפור' בין בשאר ימות השנה ואפי' להרמת הדשן. שתי תשובות בדבר, להשיב לך שאינן כשירין לכהן הדיוט וכי אבנטו של כהן גדול וכול', והלא יש ביניהם הפרש גדול כדפרש' לעיל. קדושה חמורה, לפניי לפנים. לרבות את השחקין, בגדי כהן הדיוט שבלו שיכול ללובשן להרמת הדשן שאין צריך בגדים יפים. הרמת הדשן, זהו שהיה תורם מלא קומצו מן הדשן מעל המזבח ונותן למטה באמצע המזבח ונבלע מעצמו ועל ידי נס, והשאר היה זורק לבית הדשן. ואזדא ר' דוסא לטעמ', דאמ' לעיל שכשירין לכהן הדיוט. והניחם שם, בעניינא דיום הכיפו' כת'. מלמד שטעונין גניזה, שאינו לובשן עוד ועושין חדשים. שלא ישתמש בהן ביום הכיפור' אחר, הא הדיוט ישתמש בהן בשאר ימות השנה. לעבודתו, לכהונה גדולה כבתחילה. כל מצות כהונה עליו, דלובש ח' ועובד נמי ביום הכיפו' אחר. לא לכהן גדול, דאינו לובש ח' מש' איבה דראשון שיהא מקנא בו על שגדל להיות כמותו. ולא לכהן הדיוט, דאסור באלמנה ולא פורע ופורם מש' מעלין בקודש ולא מורידין. בן אילם.
[יומא ס' ע"א] אלא מש' דהוי תרומת הדשן וכול', הבאין כאחד דבבגדי כהונה כת' והניחם שם דאסורין בהנאה מיכן ואילך. הניחא לרבנ', דאמרי לעיל בפרקא קמא [י"ב ע"א] והניחם שם מלמד שטעונין גניזה, מצית למימ' דהוו להו ב' כתובין הבאין וכול' ומאי והניחם שם שלא ישתמש כהן גדול ביום הכיפו'. ועגלה ערופה, במסכת סוטה [מ"ו ע"ב], הערופה מלמד שטעונין גניזה דאסורה בהנאה ומועלין בה אע"פ שנעשת מצוותה. אלא למן דאמ' מלמדין, דהיינו ר' יהו' בפרק ד' מיתות [ס"ז ע"ב], דאמרי' התם לר' יהו' ליהוו אוב וידעוני שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, אמ' רבא קסבר ר' יהו' ב' כתובין הבאין כאחד מלמדין. אמ' ליה אפי' למן דאמ' מלמדין אית ליה הכא דאין מלמדין. דב' מעוטי כת', הכא. ושמו, דמשמ' הדין ולא אחרינא מריבויא דה' משמע נמי זו טעונה גניזה לאחר שנעשת מצותה ולא אחרת.
[יומא נ"ט ע"ב] עד כאן לא פליגי, דר' מאיר סבר מועלין. לכם לכפר הוא, כתיבי בדם דכת' כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר וכול', דאין לך דבר שנעשת מצוותו ומועלין בו. והרי תרומת הדשן, דכת' ושמו אצל המזבח, ושמו בנחת ושמו שלא יפזר דאית ביה מעילה. אמ' ליה אין ודאי תרומת הדשן מועלין אע"פ שנעשת מצוותה.
<h2>דף ו:</h2>
[יומא מ"ה ע"א] מה ת"ל, דקה, הא דכת' ביום הכיפו' קטרת סמים דקה למה לי. והלא כבר נאמר, בקטרת דשאר ימות השנה. ושחקת ממנה הדק, וממילא ידעי' דהוא הדין היום. להביא וכול', שאף אותה דקה היו חוזרין ומדיקין ביום הכיפו'.
<h2>דף יד.</h2>
[יומא ע"ג ע"ב] יום הכיפו' כול' ברחיצה, אפי' פניהם. המלך והכלה ירחצו את פניהם, טע' מפר' בגמ' וכלה אימת (אימת) קאמ'. והחיה, יולדת. תנעול את הסנדל, מפני שצינה קשה לה. (גמרא) והלא ענוש כרת, האוכל ביום הכיפור', דכת' כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, ואמאי קתני אסור במילתא בעלמ' דליכא ביה אלא איסורא בעלמ'. לא נצרכה אלא לחצי שיעור, דקאמ' אסור אפי' באכילת חצי שיעור. שיעור אכילה ביום הכיפור' הוי ככותבת הגסה ואית ביה ב' זיתים, כדאמ' בפרק (אמ' להם) [אמרו לו, י"ד ע"א], ובחצי שיעור ליכא עונש כרת. חצי שיעור אסור מן התורה, היינו דקתני מתני' נמי אסור. אלא למאן, דאמ' מותר מן התורה, אם כן אמאי קתני מתני' אסור. דאיתמר, בשחיטת חולין [צ"ח ע"א]. מדרבנ', ובמתני' נמי מיירי מדרבנן.
[יומא ס"ו ע"ב] אפי' בשבת, שאפי' אירע יום הכיפו' בשבת יכול להוציאו לצוק שהיה רחוק מירושלם עשרה תחומי שבת, אזיל ומפר' לה לברייתא. כפרה כתי' בה, יעמד חי לפני ה' לכפר עליו וגו', ואימא הואיל ומכפר אינו כשר אלא בכהן, קמ"ל. אפי' בשבת למאי היל', כלומ' מה בא להתיר דמותר אפי' בשבת, שאם היה שעיר המשתלח חולה מרכיבו המשלח על כתיפו. דאי ר' נתן, לא צריך קרא לרבויי הא דמרכיבו על כתיפו דהאמ' חי נושא וכול'. חולה שני, דדומה לכפות ואינו נושא את עצמו. זאת אומרת, מדמצרכי' קרא לשבת ולא ליום הכיפור' עצמו כגון יום הכיפור' שאירע בחול. עירוב והוצאה לשבת, חייוב עירוב וחיוב מוציא לשבת. עירוב, עירובי תחומין שהרי היה מוליכו חוץ לתחום, הוצאה, מה שמרכיבו על כתיפו, בשבת, ומדלא אצטריך קרא למישרייה ביום הכיפו' עצמו אלא כשהוא חל להיות בשבת ש"מ דאין עירוב והוצאה ליום הכיפור', ובברייתא בפרק אמ' לו [כריתות י"ד ע"א] גמרי' דהא דרפרם ברותא היא דדיל' שני יום הכיפו' דמצוותו לכך.
<h2>דף יח:</h2>
[יומא פ"א ע"א] (משנה) אכל ושתה בהעלם אחד, שאכל כשיעור ושתה כשיעור אין לו אלא חטאת אחת, דהא לא כת' אלא חד עינוי אאכילה ושתייה ותו דשתייה בכלל אכילה. אכל ועשה, בהעלם אחד. מלאכה חייב ב' חטאות, דאכל חד וחד כת' עונשיה באפי נפשיה. שאינן ראויין, דמוסרחין הן. ציר ומורייס, אין דרכן בשתייה אלא לטבל בו את הפת.
<h2>דף כא.</h2>
[יומא ע"ד ע"ב] דאי לא תימ' הכי, דכוי בריה בפני עצמה הוא. הא דאמ' רב אידי בר אבין, במסכת כריתות [כ"א ע"א] וגבי דם קאמ', מה הפרט מפורש דבר שהוא מין בשר ויש בהן טומאה חמורה וכול' אף כל וכול' וקא בעו התם אף כל לאייתויי מאי, אמר רב אידי בר אבין לאייתויי כוי דחלבו אסור בפרק דם שחיטה, הכי נמי מצית למימ' דספק הוא אצטריך קרא כל. אלא, מאי אית לך למימ' גבי הא דרב אידי בר אבין כוי בריה כול'.
<h2>דף כח.</h2>
[יומא מ' ע"ב] עלה, גורל של שם בשמאל. לרדות, לשלוט, כמו [מ"א ה'] כי הוא רודה בכל עבר הנהר, כלומ' ליתן פתחון פה למינין שהן מתרעמין ויאמרו גורל זה מה מועיל הואיל והוא מחזירו, ובשביל כך אסור להחזירו. כיון דקבעתיה שמאל, כיון דעלה לו הגורל של שם על שמאל וקבעו לשעיר העומד לשמאלו לשם היכי מצי מהדר ליה אימין, אלא ודאי הגרלה לא מעכבא, ולאו עיקר הוא אלא לו ולשעירו, הגורל שעלה לו בשמאלו והשעיר העומד משמאלו יחזיר לימין. אילו נאמ' [וכול'] אשר עליו, ולא נאמ' אשר עלה. הייתי א' יניחנו עליו, דמעכב מדכת' עליו מכלל דצריך להניחו עליו. כיון שעלה, בידו הגורל שוב אינו צריך להניח. למאי, קתני שוב אינו צריך. אילימא למצוה, דעלייה מצוה היא ומיכן ואילך אפי' מצוה ליכא. מכלל דהנחה מצוה נמי לא, והכת' עליו דמשמ' דמצוה לעכב. אלא לאו לעכב, דחובה לעלות ואם לא עלה פסול, ואי עלה שוב אין צריך לעשות מש' חובה מכל מקום מצוה להניח. ש"מ, דהגרלה ממש מעכבא. אמ' רבא, מיהא לא תפשוט דהגרלה מעכבא. והכי קאמ' וכול', שוב אינו צריך לשהותו על השעיר. עד שעת שחיטה, דאפי' מצוה ליכא, אבל להגריל ולהניח איכא מצוה, והיינו אשר עלה, כלומר שמצוה להעלותו מן הקלפי ולהניחו על השעיר, אבל עד שחיטה לא צריך שיהא עליו. אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת, דמשמ' שעשהו הגורל חטאת, ואין השם שאם היה א' בלא גורל זה יהא לשם לא עשה ולא כלום. שיכול, לדונו מקל וחומ' שהשם עושהו חטאת. קדש השם, בשאר הקורבנות דעלמ' שאין צריך לומ' אלא תהא זו חטאת וזו עולה.
[יומא ס"ג ע"ב] שלא בהגרלה, מביא חבירו שלא בהגרלה, דבהדיא קתני דלא בעי הגרלה היל' אי לאו דרבייה רחמ' אימא דליהוי אידך דלייתי השתא כשר במחוסר זמן. כגון שהומם, אותו שעיר המשתלח לאחר שהוגרל וחיללו על אחר, דבההוא אחר ודאי לא בעי הגרלה ואצטריך קרא לריבוייה דלא ליהוי מחוסר זמן. דפסיל ביה מומא, בשעיר משתלח.
[יומא ס"ד ע"א] (משנה) לקח אחד מהן היום וכול', דלא הוי לקיחתן כאחת. ויאמר אם של שם מת, האי ויאמר דתני תחילה משמ' כמן דתני לה בסוף אלא שכך לש' המשנה, והכי פירושא, אם של שם מת יאמר זה שיעלה זה שיני שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו במקומו של זה שמת. ואם של עזאזל מת, יאמר זה שעלה וכול' דויאמר דקאמ' לעיל קאי נמי אהא. והשיני ירעה וכול', מפר' בגמ' מאי שנא דפליגי בין רב ור' יוחנן. שאין חטאת ציבור מתה, מפרש בתמורה [ט"ו ע"א]. ועוד כול', מפר' בגמ' דר' יהו' פליג בתרתי, חדא דחטאת ציבור קסבר דמתה, וחדא דבעלי חיים נדחין. נשפך הדם, של שעיר הנעשה בפנים. מת המשתלח, ועדיין לא נזרק הדם. (גמרא) אמ' רב שיני, דקאמ' רבנן השיני ירעה, בשיני שבזוג שיני קאמרי דאותן ב' אחרים כשהגריל עליהם לאחר כך האחד מהם יתקיים במקום המת והאחד ירעה, דהאי שיני שבזוג ראשון שלא מת יקרב. ה"ג אמ' רב שיני שבזוג ראשון יקרב שיני שבזוג שיני ירעה עד שיסתאב. ר' יוח' אמ', שיני דקאמרי רבנן ירעה, בשיני שבזוג ראשון קאמרי דהואיל ומת חבירו נדחה לו זה לגמרי. אבל שיני שבזוג שיני יקרב, דשניהן קריבין. רב סבר בעלי חיים אינן נדחין, ולהכי שיני שבזוג ראשון יקרב, ואע"פ שנדחה כשמת הואיל ועכשיו יש לו אחר במקום חבירו הוי חוזר ונראה, להכי נקט בעלי חיים שאילו נשחט והדר מת משתלח ידחה לעולם, וליכא דפליג בהא אלא חנן המצרי דקאמ' לעיל אפי' דם בכוס. ור' יוח' סבר בעלי חיים נדחין, ולהכי שיני שבזוג ראשון ירעה. מאי טע' דרב, דאמ' אינן דוחין. ממחוסר זמן, מקרבן קודם ח' ימים שלו. דהשתא לא חזי, עד שיהו לו ח' ימים כדכת' ומיום השמיני והלאה וגו'. כי הדר מיחזי, דיש לו ח' ימים שפיר דמי, ונקרב אע"פ שבתחילה נדחה הכא נמי לא שנא אע"ג דנדחה כשמת חבירו, הואיל ועכשיו יש לו אחר חוזר ונראה. התם לא איתחזי כלל, קודם שיגיע זמנו ולהכי דמי כמן דלא אקדשיה עד השתא לאחר זמן, אבל האי נראה הוה מעיקרא קודם שמת חבירו ונראה הוא כשמת חבירו היל' שוב אינו חוזר ונראה. לאו אע"ג דהשתא לא חזי, בעוד שהמום עליו. כי הדר מיחזי, דעבר הימנו מום שפיר דמי, דבעלי מומין אינן נדחין. והתם מנלן, דכי עבר הימנו המום דהוי ראוי. ור' יוח', אמ' לעול' בעלמ' בעלי חיים נדחין דממעט רחמ' הכא גבי בעל מום עובר בהן דמשמ' הני הוא דכי עבר מומם כול'. ורב, ההוא בהם לא למעוטי שאר נדחין הוא דאתי, אלא להכי משמ', בהם לא ירצו, דכי איתנהו בעייניהו הנהו בעלי מומין דליכא בהו שום תערובת הוא דלא ירצו, הא על ידי תערובת שהקריבן עם איברי קדשים שלימין שלא הוממו נרצו. כדתנן איברים, של קדשים כשירין שנתערבו באיברים בעלי מומין. ר' אלעז' וכול', יקרבו כל שאר הראשים דאיכא למימ' ההוא דקרב תחילה היה של בעל מום ואינך כולהו כשירין ואליבא דר' אלעז' נסיב לה דעל ידי תערובת נרצו. יצא לבית השריפה, הואיל דאיכא לספוקיה היינו ההוא דבעל מום דאפי' על ידי תערובת לא נרצו. ואידך, ר' יוח' לעולם בהם למעוטי הוא דאתי והא דאמרת בעייניהו הוא דלא נרצו. נפקא ליה מבם בהם, מדמצי למיכתב קרא בם וכת' בהם. ואיבעי האי קרב, ואמאי קאמ' דשיני שבזוג ראשון יקרב ולא שיני שבזוג שיני. ה"ג אמ' רבא רב סבר לה כר' יוסי דאמ' מצוה בראשון, כלומ' ודאי אי בעי מצי קרב שיני שבזוג שיני, אי לאו מש' דסבר ליה כר' יוסי דאמ' מצוה בראשון לפיכך שיני שבזוג ראשון יקרב.
[יומא מ"א ע"א] סיפרא, תורת כהנים. אלמא הגרלה מעכבא, אפי' לר' יהו'. מתפרשות, איזו לחטאת ואיזו לעולה. אי בלקיחת בעלים, כלומ' הפרשת בעלים שהפרישן לחובתו ואמ' זו אני מפריש לחטאת וזו לעולה. אי בעשיית כהן, שאם לא קרא עליהם שם עד שבאו ליד כהן, כהן יכול להקריב איזו שירצה לשם חטאת ולשם עולה. אמ' קרא ולקח ועשה, ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה, והוא הדין לשאר קורבנות. והא הכא, גבי שעירים דבשעת הגורל לא הוי לא שעת לקיחה ולא שעת עשייה, ודכוותה קאמ' דבשאר קורבנות שלא קידש הגורל קידש השם, ותו דהכא נמי קאמ' קידש הגורל אלמא דקא קבע השם שלא בשעת עשייה ושלא בשעת לקיחה אם אמ' זה לחטאת וזה לעולה, ת' הכי קאמ' וכול'. מטמא מקדש עני, עני שנכנס למקדש בטומאה בשוגג והפריש בזמן שהוא עני והעשיר קודם שהקריבו דהשתא צריך להביא כבש לחטאת. ואחר כך אמ', על מעות שהפריש לקינו בעניותו. מוסיף, עוד מעות על דמי חטאתו. ומביא חובתו, כבש אחד לחטאת, דכיון דזו חטאת וזו חטאת, ואע"פ שהפרישם לצורך פרידה יכול להביא בהם בהמה, אבל מדמי עולה אין יכול להביא חובתו מש' דחובת עשיר הוי כבש אחד לחטאת [ו]אין יכול (להביא חובתו מש' חובת עשיר) לשנות אותן דמים, אלא [יקח] מאותן דמים ראשונים שהפריש לעולה (ו)יקנה עוף ויבא עולה לנדבה. והא הכא, דכי אמ' אילו לחטאתו ואילו לעולתו לא הוי לא שעת וכול' אפי' הכי קבע מאי קאמ' שהרי אינו יכול לשנות מדמי עולה לחטאת. ותסברא, דהא מתרצתא היא. מטמא מקדש עשיר, שהיה עשיר בשעה שנכנס למקדש בטומאה. והביא קרבן עני, דעכשיו עשיר ומעיקרא הוה עני מקמי דאייתי האי קרבן לא יצא. היכי קבע, מאי דאמ' אילו לחטאתי ואילו לעולתי דמשמ' שהוא חייב. אלא מאי אית לך למימ', ולתירוצי הא קשיא דהיכי קבע דאין יכול להוסיף אלא צריך לו להביא קרבן עשיר דלא תימא דלאחר שהעשיר אמ' אלא (ו)כבר אמ' משעת עניותו דהשתא הוה מטמא מקדש עני וצריך להביא קרבן עני ולהכי קבע. הכא נמי, מתריצנא לך הא דמקשית לי והא הכא דלאו שעת לקיחה ולאו שעת עשייה, לא תימ' ואחר כך אמ' שלא בשעת לקיחה אלא אימ' שכבר אמ' בשעת הפרשה ולהכי קבע אבל שלא בשעת לקיחה לא. דאמ' יצא מאי איכא למימ', השתא ליכא למיפרך היכי קבע ולא אצטריך לתרוצי וכבר אמ' ומתרצתא היא והדר קושיין לדוכתיה.
[יומא מ"א ע"ב] ואחר כך לקח, במעות שהפריש לקינו ובשעת לקיחה אמ' אילו לחטאתו וכול' פרידה זו לחטאתי וזו לעולתי, והיל' קבע הואיל דיצא. מאי ניהו, כלומ' הואיל ואוקמת לה בכגון שלקח, אם כן הא דקתני מוסיף ומביא חובתו וכול' שוב היאך מוסיף על אותן דמים הא לאו מעות נינהו דמצי לאוסופי עלייהו. דפריק ליה, לחטאת העוף ומוסיף על אותן דמים. והא אין פדיון לעוף, כדתנן במסכת מנחות בפרק המנחות והנסכים [ק' ע"ב] העופות והעצים ולבונה וכלי שרת אין להן פדיון שלא נאמר אלא בהמה. שלקח פרידה אחת, שלא קנה עדיין אלא קרבן אחד. אי עולה זבן, אי קרא שם עולה על אותה פרידה שלקח מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו שנשארו שלא לקח בהן כלום, והך עולה דזבן לנדבה אזלא [דמ]דמי עולה אינו יכול להביא חטאת. אי, הך פרידה דזבן לשם חטאת זבן. אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו, אע"פ שעדיין לא לקח בהן מאותן דמים שנשארו כלום לפי שבשעת לקיחה הפרידה [ה]אחת קבען לעולה, והפרידה לחטאת ומעולה לחטאת אי איפשר לשנות. למיתה, דבנדבה לא איפשר לאייתויי חטאת כמו עולה, ויביא דמים אחרים ויקנה בהן חטאת. ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא, והיכי אמרת מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא. שאני התם, גבי מצורע דלהכי לא יצא דכת' גביה זאת דמשמ' דאינו יוצא אלא בקרבן שדינו להביא. רישא נמי, דקתני מצורע עני שהביא קרבן עשיר אמאי יצא. רבי רחמ' תורת, דאפי' עני שהביא קרבן עשיר יצא. ותניא, בניחותא. ת"ל זאת, דמיעט. ונילף מינה, מטמא מקדש ממצורע לר' חגא דאמ' יצא היכא דעשיר מביא קרבן עני. מיעט רחמ' ואם דל הוא, דכת' גבי מצורע דמשמ' כשהוא דל יביא קרבן עני ולא כשהוא עשיר, והוא ניהו דלא יצא כי מביא קרבן עני בשעת עשירותו, אבל אחר כגון מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא דכת' הוא ולא אחר.
